פרשת כי תצא / השב תשיבם

מצוות השבת אבידה היא מצווה די מובנת, הגיונית. אדם איבד חפץ ואתה שמצאת – תשיב לו.
אמנם, לא כל המובן הוא גם הטבעי, הטבע של האדם הוא לדאוג לעצמו, 'למה שאבזבז יום עבודה כדי לטפל בבעיות של האחר?'
ועל כן, התורה מחייבת אותנו לנהוג כך, כעת אני מחוייב להשיב את האבידה.

עיון באופן הציווי נותן לנו הצצה וטעימה כיצד התורה הופכת ציווי לטבע. 
כעין מה שכתוב על אברהם אבינו שקיים המצוות כי כך הרגיש בטבע שלו, 'כליותיו יעצוהו'.
כיצד התורה הופכת את ההכרח, את החיוב לדבר הטבעי והאהוב?

"השב תשיבם"
ר' משה אלשיך בפירושו מבאר את לשון הכתובים בדרך זו:
בשלב ראשון אומרת התורה :
"לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם"
לא תעשה את מה שאתה רגיל – להתעלם, ולכן התורה כותבת בלשון חיובית 'והתעלמת' .
אלא מה כן?
"השב"
כי כך צריך. אתה מחוייב בדבר.
ובשלב השני, לאחר שתתרגל לעשות טוב ותידבק בטוב, אז:
"תשיבם"
זה יהפוך לטבע שלך. זה יבוא מתוכך שוב ושוב.
"השב תשיבם"
ממשיך האלשיך הקדוש ומבאר:
"וכן תעשה לחמורו"
מצאת חמור, מסכן, אין מי שידאג לו אז רחמיך נכמרים עליו ואתה דואג להשיבו לבעליו. בסדר, אבל חפץ דומם, לא בטוח שתשמח להשיב.
"וכן תעשה לשמלתו.. לכל אבידת אחיך"
אחרי שהרגלת את עצמך, בתחילה כהכרח, בהמשך מתוך רחמים, בסוף זה בא מתוך אהבה, ברור שאני משיב לו, זה אח שלי, 'אבידת אחיך'.
בשלב המתקדם מאד של המצווה הגעת למדרגת:
"לא תוכל להתעלם"
זה הטבע שלך. 'אני לא מסוגל לעבור ליד אבידה ולא להרים. אין מצב שאחי יחפש את החפץ הזה כשאני יכול לסייע.

ובשדה החיים וביה"ס,
זהו חינוך, להרגיל, להפוך את הטוב לטבע, אנו מותחים גבולות, כאן- אין מעבר, החינוך בשיאו מגלה שהגבול יצר טבע...ולוואי שנזכה בעצמנו ועם תלמידנו לכך.